פאי לימון | מדור מאכלי ילדות במגזין הפנקס

איור: מעיין גלילי-פרידמן | דצמבר 2019

מאז ומתמיד סבלתי מחיבה עזה למתוקים. עוד בימי ילדותי בקיבוץ, אז נאלצנו להסתפק ב״ממתק השבת״ אשר חולק במשורה בכל יום שישי – קרמבו בחורף או קרטיב בקיץ, או בשקיות הפתעה בימי הולדת אשר הכילו שורה של קוביות שוקולד פרה שהזיעה על חופן בייגלה. אמי עבדה ב״אקונומיה״ – מרכז העצבים השוקק של המטבח הקיבוצי, שם נלקחו החלטות הרות גורל על התפריט השבועי של תושבי הקיבוץ כולו. לפעמים הייתי מבקרת אותה באמצע היום וזוכה להיכנס אל קודש הקודשים – חדרון נעול עמוס במדפים עם כל הטוב שילדה בשנות השמונים יכולה להעלות על דעתה – כיבוד לימי הולדת וחגים, קופסאות של וופלים, עוגיות ריבה, שוקולד למריחה ועוד. כאשר אמי הייתה מרשה לי להיכנס ולבחור לעצמי ממתק (אחד בלבד!) הרגשתי כאילו נכנסתי בשערי המערה של אלאדין העמוס בזהב ואבנים טובות. לאחר התלבטות קשה וחיטוט נמרץ בקופסאות, הייתי יוצאת משם עם צמיד סוכריות צבעוניות או משרוקית ובתוכה סוכריית סודה וורודה ומתוקה. אושר! כמובן שנאלצתי לאכול את הממתק במהירות לפני שאחזור לבית הילדים, כדי לא לעורר מהומה ולגרות את שאר הילדים בממתק הנדיר. 
את ימי ההולדת בבית הילדים חגגנו בצניעות – עוגת שוקולד עגולה שהוכנה באופן זהה עבור כל הילדים במטבח הראשי של הקיבוץ, עם קרם שוקולד-״צימקאו״ וסוכריות, ושקיות הפתעה כנזכר לעיל. חגיגה נוספת הייתה בחיק המשפחה המורחבת, ביום שבת הסמוך לתאריך. במשפחה שלנו, נהגנו לחגוג בביקור השבועי בדירתה הקטנה של סבתא חנה, שם הצטופפנו עם ההורים, האחים ובני הדודים לארוחת ארבע קלה. לכבוד כל אחד מעשרת הנכדים, נהגה סבתא חנה להכין עוגה שכמותה לא נראתה לעיתים תכופות בקיבוץ – פאי לימון. סבתא חנה הייתה נטע זר בקיבוץ, שכן עלתה בצעירותה מארצות הברית בעקבות האהבה. משפחתה מרובת הנפשות, עברה טלטלות רבות והיגרה מאנגליה לאמריקה עד שהתיישבה בבוסטון, עלתה לארץ מטעמי ציונות וחזרה לארה״ב, מותירה כאן את בתם הבכורה, ציפורה.
באחד מביקוריה של סבתא חנה אצל אחותה הגדולה בארץ, נסעו השתיים עם חברתה לבקר את אחיה, מנדל, בקיבוץ בית אלפא. סבתא נשבתה בקסמו של הגבר הגבוה בעל הבלורית הבהירה, וקשרה את חייה עימו. היא וויתרה על החיים הנוחים בבוסטון והתמסרה אל חיי הקיבוץ הנוקשים. מאמריקה נותרו לה כמה זיכרונות, לק אדום על הציפורניים, ומתכון לפאי לימון אותו נהגה להכין לבני המשפחה באירועים חגיגיים. עובד, אחד מאחיי הגדולים, מספר שעם ההכרזה על העוגה היינו עוזבים הכל, מתייצבים ליד השולחן הקטן בפינת האוכל הקטנה ומציצים למטבחון הקטנטן לראות מתי תגיע העוגה. הייתה זו עוגה עטורת מרנג אשר נדמתה לנו כלקוחה מארוחת מלכים, טעמה היה מתוק וחמצמץ גם יחד, הבצק היה פריך וקראנצ׳י, הקצף מתוק ומעלה את קצב הלב (אולי בגלל כמות הסוכר הגבוהה). כל ביס הכיל מגוון של טעמים ומרקמים ומוצה עד תום. אף אחד מאיתנו לא טעם שום דבר שמתקרב ליופי הזה. במהלך השנים ניסינו לשווא לשחזר את המתכון אך הוא אבד, ולאחר כמה ניסיונות הוסכם על כולם שהמתכון של נירה שויאר מהספר ״עוגות לכל עת״ (עמוד 84) קרוב דיו לטעם המקורי. אחי עובד, נוהג להכין את העוגה עד היום לכל יום הולדת (עם חצי מכמות הסוכר שבמתכון המקורי), והוא שלח לי את המתכון עם הערות.
-
כשהייתי ילדה קראתי המון, הספרים הוציאו אותי מהקיבוץ הקטן למרחבי העולם הגדול. טרום עידן הטלוויזיה והאינטרנט, כך גם הרחבנו את אופקינו הצרים ולמדנו על מנהגים זרים, כמו בסדרת ״ילדי העולם״ (לינדגרן/ריבקין-בריק/ גולדברג), פרטי לבוש נחשקים כמו שמלת הנשף של סינדרלה ומאכלים שונים ומשונים שלא הוגשו בחדר האוכל הקיבוצי. כקוראת אדוקה של סדרות החמישייה / השביעיה הסודית (איניד בלייטון), פנטזתי לא פעם על שעת התה של החבורה, שכללה לימונדה מתוקה ועוגיות וכריכים קטנים. ואיך יכולתי להסתפק בארוחת הארבע שהוגשה בבית הילדים, הרי אני רבע בריטית בעצמי! שערורייה.