הי סבתא | סיפור קצר
במגזין הפנקס
איור: כנרת נועם | דצמבר 2019
הי סבתא, זאת אני, רונה. אני לא יודעת אם את פנויה עכשיו, אבל אני רוצה להתייעץ איתך על משהו מאוד חשוב. משהו שאני לא יכולה לשאול אף אחד אחר, כי זה מביך. אפילו לא את אמא ואבא, שאומרים לי דברים כמו: “ילדה בגילך כבר צריכה להתגבר ולקפוץ למים”. מה זה “בגילך? תמיד הם משתמשים במילה הזאת כתירוץ! כשהייתי בת שש הם אמרו: “ילדה בגילך כבר צריכה להתלבש לבד”. כשהייתי בת שבע הם אמרו: “ילדה שעולה לכיתה ב׳ כבר צריכה להירדם לבד”. כשהייתי בת שמונה הם אמרו: “ילדה בגילך צריכה לוותר ולתת לאחותך הקטנה את הבובה של הדינוזאור הירוק”. אפילו שזאת אני שזכתה בו בלונה פארק בדוכן של זריקת חישוקים, ושירי גנבה לי אותו מהמיטה!. כשהייתי בת תשע הם כעסו שאני עדיין רבה עם שירי על צעצועים, ואמרו: “נו באמת, רונה, בגילך!”
ועכשיו זה.
אמא ואבא אומרים לי שאני צריכה להיות עצמאית. אני גם מקנאה בחברות שלי שכבר חוזרות לבד הביתה מבית הספר, ותמיד אני צריכה להמציא כל מיני תירוצים כדי שלא יצחקו עלי, ובאמת שרציתי לנסות גם, אבל אני… אוף, מביך אותי אפילו לכתוב לך את זה על הדף. אפילו שאלה רק מילים ובכלל לא בטוח שתקראי אותם. אני מפחדת לחזור לבד הביתה. זהו, גיליתי לך את הסוד הכי מעצבן וילדותי בעולם. אני לא אוהבת ללכת לבד ברחוב. אפילו כשיש אור בחוץ, ואפילו שאני הולכת ביחד עם דנה ומיכלי עד לבתים שלהן ואז נשאר לי רק עוד חצי רחוב ועוד רבע, שזה בדיוק תשעה בניינים. ואפילו שאמא ואבא אמרו לי שבשנה הבאה שירי תעלה לכיתה א׳, ואז נוכל לחזור הביתה ביחד ואני אהיה האחות הגדולה האחראית. אפילו.
כשאני הולכת לגמרי לבד ברחוב אני מפחדת. הקולות מסביב נשמעים לי חזקים יותר. יש כל מיני רעשים וצפצופים מהעצים ומהשיחים בדרך, אפילו האור יותר מסנוור. אם אני שומעת צעדים מתקרבים מאחורי אני ישר מתחילה לרוץ. אם מישהו פתאום עובר לידי באופניים במהירות אני קופצת מרוב בהלה. פעם אחת כמעט נפלתי ככה על הכביש! סבתוש, את בטוח מבינה אותי, כי אני זוכרת שגם את לא רצית לחצות לבד את הכביש, ותמיד ביקשת שאתן לך יד ממש חזק כדי לשמור עלייך.
כשהתחלתי את כיתה ד׳ קנו לי טלפון רק שלי. אמא ואבא אמרו: “בגיל תשע כבר מותר לחצות את הכביש לבד על פי החוק, וילדות בגילך כבר מתחילות להיות עצמאיות”. את בטח זוכרת כמה הצקתי להם שיקנו לי טלפון! אז שמחתי מאוד, אבל זה לא עשה אותי יותר אמיצה. להפך, אני מפחדת שהטלפון יאבד לי, כמו שפעם איבדתי את הקלמר הכחול עם הכוכבים המנצנצים שדודה אלה קנתה לי בלונדון.
מאז כבר עברה כמעט כל השנה, ואני עדיין לא מוכנה לחזור לבד הביתה. אמרתי לאמא ואבא שאני מפחדת אבל זה לא עזר. הם אמרו שהם יעזרו לי להתגבר, וילוו אותי כמה שאני צריכה עד שארגיש בטוחה. אמא הציעה לי להתקשר אליה לעבודה, היא הבטיחה לענות ולדבר אתי כל הדרך אפילו אם היא באמצע פגישה חשובה. ואת יודעת כמה אמא עסוקה. אני מפחדת שאם אחזיק את הטלפון ביד ואדבר עם אמא אז אולי הוא ייפול, למשל אם מישהו על אופניים יפיל אותי כי הוא ייסע מהר. ואז אני גם אקבל מכה והטלפון ישבר. אבא סיפר לי שבגיל שלי הוא כבר חזר הביתה ביחד עם דודה אלה והכין לשניהם אוכל כי את היית בעבודה. זה נכון, או שהוא סתם אומר את זה כדי לשכנע אותי? חבל שאת לא יכולה לענות…
סבתוש, אני מתגעגעת אלייך כל כך. לפעמים אני מסתכלת בשמיים ומחפשת צורות בעננים, ממש כמו שהיינו עושות ביחד. יש לי רעיון! אולי עכשיו כשיש לך את כל הזמן שבעולם, אז בכל פעם שתראי שאני הולכת לבד ברחוב תוכלי להשגיח עלי? ככה אני בטוח אפחד פחות. נעשה הסכם – אם אראה ענן בצורת לב זה יהיה סימן שאת שומרת עלי. מה את אומרת, מבטיחה?